הקיבוץסיפורי חבריםבין דליה לכרמיאל - שעה נסיעה ושישים שנות ריקוד


בין דליה לכרמיאל - שעה נסיעה ושישים שנות ריקוד

נכנסתי.
את פני קיבלה בחורה חייכנית, שציינה בקולה העדין: "היום הכניסה היא באופן חד פעמי שלושים שקלים, כי יש גם הופעה של להקת מחול. חוץ מזה, כדאי לך למלא את כרטיס ההגרלה. מי יודע? אולי תצא מפה בסוף הערב עם מערכת קולנוע ביתי". חייכתי בנימוס ונכנסתי לתוך האולם. חשבתי בלבי, שאולי מערכת קולנוע ביתי הן מילות קוד מיוחד של הדור הצעיר, שאולי כך מכנים את אותן מתכות עגולות וכסופות שמחליפות את הפטפון של פעם. אבל לא התעכבתי לברר. השתוקקתי כולי להצטרף למחול, ולפזז בצעדים תימניים. "יש עת לעמל", "הרועה הקטנה", ומי יודע, אולי אזכה גם ל"ערב של שושנים".
 
את האולם גדשו המוני אנשים. הגיל הממוצע היה, להערכתי, חמישים. צעירים כמעט לא ראיתי שם. נזכרתי בימים ההם הטובים, איך היינו מחכים לסיום הארוחה בחדר האוכל בקיבוץ, ואצים רצים החוצה לקריאתו של שרוליק המדריך. שרוליק אף פעם לא הכזיב. תמיד בחיוכו המשופם ובאקורדיון שנשא על כתפיו, ניגן ממיטב שירי האדמה. לפעמים הצטרף אליו גיורא, עם החלילית הנצחית, שיצר במו ידיו מקנה הסוף שאסף ליד הנחל. ואנו, ברגלינו היחפות, הרגליים המסוקסות והשריריות, שלא ידעו רגעי מנוחה רבים, אחזנו ידיים ורקדנו בשיכרון חושים, בנוגענו נפש וגוף באמא אדמה. שכם אל שכם רקדנו שעות רבות את הדבקות וההורות הסוערות. תמיד יחד, כולנו כאחד.
 
נכנסתי למעגל. המרקיד לימד ריקוד חדש, שמילותיו היו בפרסית: "בפעם הראשונה רוקדים את הריקוד כמו שלמדנו. בפעם השניה מתחילים מהקטע השלישי ומוסיפים צעד תימני, ואחר כך חוזרים לחלק השישי ובסוף מסתובבים ימינה". כל כך מסובך, חשבתי לעצמי, כל כך מורכב. כל כך לא עממי. ספקתי ידי באנחה ובגעגוע לאותם ריקודים יפים ופשוטים, אליהם יכול היה להצטרף כל אחד ולהרגיש מיד חלק, להרגיש מיד שייך. היום, עם כל כך הרבה סיבובים- העממיות הלכה לאיבוד, ואין דורש ומחפש אחר עקבותיה.
בקצה הבמה עמד דוכן ובו פליירים רבים, שהזמינו את הרוקדים ל"טיול מחולות במרוקו", "ריקוד עם גלגלים בנתניה" ו"שטים בצעד תימני לטורקיה". נזכרתי בפסטיבל המחולות שלנו בדליה, בימים ההם.
אני נזכר, בפסטיבל הראשון, בשנת 1944. הייתי אז נער צעיר, והתעקשתי כי הורי יקחו אותי לראות את החוויה המופלאה. ברחבת הריקודים נרקדו ריקודי עמים רבים- פולקה, צ'רקסיה, טנגו, ריקודי תימנים, ריקודים אנגליים ועוד. ואנו? אנו התגאינו בשישה ריקודי עם מקוריים משלנו! שישה ריקודים שלמים, שנוצרו על ידי העם היהודי היושב בארצו!. בהם: הורה אגדתי, מחול עובדיה ואל גינת אגוז. היינו בשיכרון חושים.
פסטיבלים אלו המשיכו להתקיים גם בשנות החמישים. חשבנו אז, שזהו השיא, שהגענו אל מנוחה ואל הנחלה, שעם- אשר זהותו המתהווה כוללת בתוכה ריקודים הייחודיים רק לה, שמילות שיריהם חקוקות בדם אבניה של אדמה זו, שמיטב בנינו נפלו על הגנתה, קיומו על אדמתו לא עוד מוטל בספק.
 
המוזיקה המשיכה להתנגן. כעת רקדו כולם את "קסמי הדרבוקה", ואחר כך את "את אותי שופטת". וכל אותה עת- חיכיתי, חיכיתי לשירי האדמה שלי, המוכרים והאהובים. פיזזתי בלבי לצלילי "שדמתי", רקדתי בראשי את "דבקה לאדמה". חיכיתי, אך לשווא.
זוג צעיר, שהתיישב לידי ברגעי המנוחה, סיפר לי כי בימי שלישי באפק, מתקיים חוג נוסטלגיה. "חוג נוסטלגיה?", תמהתי, "וכי מהו אותו חוג נוסטלגיה?". "אתה יודע", הם השיבו במבוכה, "ריקודים של פעם, כשאנשים עוד עבדו באמת, כשאנשים עוד אהבו את הביחד... נוסטלגיה".
כיון שאת מרבית הריקודים לא הכרתי, החלטתי לקחת פסק זמן מהרחבה.
בעידן של היום, בו מככבים 5000 ריקודים ברישומי טאבו- מי מסוגל ללמוד ולהכיר את הכל?!.
אז ישבתי, והקשבתי לשירים. אם לא ארקוד, לפחות אאזין לצלילי המוזיקה האהובה עלי כל כך, מוזיקת העם, המוזיקה השורשית, מילות האהבה לאדמה, חובקות את מילות הגעגוע למסורת- "ידיד נפש" לצד "אנחת האדמה".
להפתעתי, השירים ששמעתי היו אחרים. שירים שמילותיהם לקוחות מעולם אחר, עולם של ריגושים רגעיים, של חומריות, עולם של פרטים, של אינדיבידואלים, שמרחיקים עצמם במודע מחוויית הקבוצה. עולם שבו כל אדם חי את חייו כפרט, מבלי לדעת כלל מה מסתתר מאחורי דלת ביתו או דלת נפשו של חברו.
איפה 'האנו'? זעקתי בלבי, איפה היחד? איפה הקבוצה שיצרה מדינה?!.
 
אתמול ביקרתי את בתי, ענת, בביתה בחיפה. שחף, נכדתי, רצה אלי בשמחה: "סבא, סבא", היא אמרה, קורנת כולה, "אתה לא תאמין. התחלנו היום בבית הספר ללמוד ריקודי עם. סבא'לה, עכשיו גם אני אהיה כמוך, עכשיו גם אני כאילו כמו מהדור של פעם". כשבקשתי ממנה להדגים את הריקוד שלמדה היום, לבשה שחף ארשת רצינות וממלכתיות והחלה לרקוד. "ואיך רוקדים ריקוד זה במעגל?", תמהתי. "לא רוקדים אותו במעגל. איזה מצחיק אתה, סבא, זה ריקוד שורות". שורות? שורות? עם שרוקד בשורות? את זה עוד לא שמעתי אף פעם- "איך נותנים ידיים אחד לשני אם זה ריקוד שורות?". "ידיים?", תמהה שחף, "למה צריך לתת ידיים?. כל אחד רוקד לעצמו. "ואיך קוראים לריקוד, יקירה?", הוספתי בשאלותי. "קוראים לו I will survive, שזה אני אשרוד באנגלית". "ורגע", הוספתי ושאלתי את נכדתי, "ומי ניגן?". "ניגן? הדיסק ניגן, סבא'לה".
עכשיו כבר הייתי לגמרי מבולבל: I will survive- העברתי את המילים על לשוני. מה לזה ולריקודי עם? שיר באנגלית, שנרקד בשורות ומושמע מתוך דיסק, ולזה הם קוראים בבית הספר ריקודי עם?!.
השיעור שלמדתי אצל שחף החזיר אותי לבית סבי, לשבתות המקודשות בגלות הרחוקה. סבא נהג להושיב אותי על ברכיו ובקולו העדין ועטוף הקדושה היה מזמר באוזני מזמירותיו החסידיות- "ידיד נפש" לצד נעימת הכלייזמר.
לימים, כשבגרתי והגעתי ארצה, שירים אלו קיבלו משמעות חדשה עבורי. הם הפכו לעמודי התווך של תרבות ריקודי העם. נכסי צאן ברזל, שגם היום, 70 שנים מאז הצעד התימני הראשון שלי, ממשיכים להירקד ולהוות אבן יסוד בפולקלור הישראלי.
 
"עכשיו עוברים לזוגות", הכריז המרקיד במיקרופון. החדר הוחשך ורק אורות הליבון נותרו, מספקים אווירה רומנטית לקהל הרוקדים.
את הרחבה גדשו זוגות רבים, שנעו סביב למעגל מדומה ובלתי נראה.
סגנון השירים השתנה, ובעשרים הדקות הבאות שמעתי את שירי האהבה הקסומים והרומנטיים ביותר. אהבת גבר לאישה, אהבת עלמה לעלם, אהבה אסורה, אהבה מדומה, ואף לא שיר אחד שאוהב את האדמה, אף לא שיר אחד שאוהב את האומה.
זוגות. ככה זה, בדור הצעיר, העולם מתחלק לפרטים ולזוגות.
פעם היתה קומונה, היה ביחד, היה מעגל. היום- יש אינדיבידואל, יש מימוש עצמי וחירות, יש אינטימיות, יש ביטוי אישי ויש ריקודי זוגות.
 
לפני כשנה הייתי לראשונה בפסטיבל המחולות בכרמיאל. פסטיבל זה נערך לראשונה בשנת 1988, ומהווה מאז חלופה לפסטיבל המחולות המסורתי שנערך בקיבוץ דליה.
במגרש הגלגיליות נערכה הרקדת הילדים. שמחתי. התרגשתי לגלות כי עדיין יש ילדים שהוריהם, מוריהם וסביבתם מצליחים להחדיר בהם את אהבת המולדת, אהבת המחול ואהבת העם. מהר מאוד התבדיתי- על הבמה ניצבו חמישה מרקידים, ששאגו בקול רם לצלילי מוזיקה לועזית. ממרומי מושבם הם שרו בקול רם את מילות השירים, וניסו לכוון מלמעלה את הקהל הרב להסתובב, לענטז או לרקוע ברגליו.
אף אחד מהם לא רקד. אף אחד מהם, מאותם מרקידים, ובהם שני כוריאוגרפים ידועי שם, לא ירד אל הקהל ולא הצטרף לרוקדים. נראה היה כי הם מסתפקים בתקליטנות ובהחלפת השירים עם סיומם. תקליטנים באצטלה של מרקידים, באצטלה של מדריכים, באצטלה של עם.
ריקודי הזוגות תמו, וכל הרוקדים חזרו למעגלים, אם אפשר לקרוא לכך בשם זה. מעגלים מדומים, שבינם ובין המעגלים שלנו מלאי השמחה האמיתית, שקרנה מפניו של כל אחד בקבוצה, המעגלים בהם אחיזת הידיים היתה הכרחית, היתה קיומית, היתה בבסיסו של ריקוד, אין ולא כלום.
 
אז מה לי ולהם? זועקת השאלה בקרבי. מה לי ולכל אותם מפזזים, שאינם בוחלים בשום להיט עכשווי מזדמן, שאליעזר בן יהודה היה מזדעזע לשמע מילותיו. מה לי ולכל אותם רקדני עם מדומים, שבצעידתם על הרחבה זקופי גו וקלילי רגליים, רומסים באכזריות את ימי בחרותי הרוקדת? מה לי ולהם?!.
ושתי מילים עולות כמו מאליהן, ומכות בראשי באחת: זהות ישראלית.
זהות ישראלית, אשר בשמה יוצרים, רוקדים ומלמדים מזה שישים שנה נערים, זקנים וילדים. כל אחד מאותם רוקדים- חש בכל רמ"ח איבריו את החיבור שנוצר בריקוד. את החיבור לאומתו, את החיבור לזהותו, את החיבור לשורשיו. ובשמו של חיבור זה הוא רוקד, ובשמו הוא יוצר ריקודים, ובשמו הוא מוריש לבניו הבאים אחריו עשיה תרבותית מפוארת.
בעוד סגנון שירים זה או אחר הולך ובא מדי מספר שנים, ריקודי העם הישראלים נותרו שישים שנה, איתנים, עמידים ומתחדשים עם הדור, ובזה ייחודם.
 
 
ריקוד העם הוא של העם. העם הרוקד אותו הוא זה שיכריע איזה ריקוד יושמע, האם מוזיקה זו או אחרת מתאימה להווי החיים כיום, ועד כמה והאם ישולבו סגנונות אחרים בתוך ריקודי העם המסורתיים. העם הוא זה המעצב פניו. העם הוא זה המעצב פני ריקודיו.
 
פעם, בימי בחרותי, שירי האדמה ושירי התנ"ך שקפו את האקטואליה של מדינה מתהווה, של ראשית קיום העם בארצו, של חיפוש זהות המשלבת התרחקות ממסורת גלותית ויצירת "דת חילונית". אבל העם היהודי, ידוע התלאות והמרורים, מעולם לא דרך במקום. הוא תמיד משך הלאה והתקדם עם התקופה ועם האקטואליה המשתנה. כך גם ריקודי העם. אינם דורכים במקום- מושכים הלאה, מתרחבים, מתקדמים ומתפתחים. משנים כיוון, משנים צורה, ותמיד נשארים של העם, שלו ובשבילו.
"אדוני, אדוני", הוערתי מהרהורי "אני שמחה לומר לך, ששמך עלה בהגרלה- זכית במערכת קולנוע ביתי".
חזרה לראש הדף