הקיבוץסיפורי חבריםאהבתה של בת הים


אהבתה של בת הים

עצור כאן... קצת אחורה... זהו. מכאן תתחיל שוב..". דניאלה החזיקה על ברכיה ספר גדול פתוח. ספר מצוייר בבהירות מלהיבה אבל מבטה היה נעוץ במרקע, עליו ראתה ביחד עם אביה יותם,
 את הסרט המצוייר על קורותיה של בת הים הקטנה. פעמים רבות צפתה בהקרנת סיפור חייה של אריאל, בת הים הקטנה, בתו של טריטון מלך המים בנהרות ובימים. באופן מוזר, בוגר מכפי גילה, היא התעקשה לערוך השוואות בין הספר והסרט. בת שש היתה ובלעה את הסיפור פעם אחר פעם: "מה שווה לה לתת את הקול בשביל לקבל רגליים?" היא שאלה את אביה. "זאת אהבה" הוא ענה לה, ממקום שבתו ליד שולחן האוכל המשפחתי, שם חתך בקפדנות יתרה ירקות לסלט, "היא רוצה להתחתן עם החתיך ורק המכשפה מסוגלת..."
"מפלצת, אתה לא יודע. לא מכשפה".
"בסדר, אבל מפלצת עם יכולות של מכשפה, נכון? היא גם קוסמת... ורק היא מסוגלת לתת לה רגלים".
"יש לה את הים והסנפירים שלה, זה מה שהיא צריכה. למה היא רוצה לעזוב את הים בשביל להתחתן?".
 
התעניינותה הפכה צורך ממשי לקבל תשובות שנוגעות לענינים כמו אהבה, קבלה ונתינה, הבנה הדדית והאב היה מסוגל לספק את התשובות האלה, רק מתוך אוצר מדולדל של חיים אישיים. מעט מאוד מתכנים ספרותיים. בספרים שקרא, היתה אהבה והיה להט, אך הם היו שזורים בסיפורים על חקירות, חיפושי אנשים ומשמעויות. באהבות הגדולות שהסעירו את העולם, הוא לא היה מסוגל לעיין. הן דחו אותו. יותר מדי אנשים, היו שותפים בהם למימושה של אהבה פשוטה בין שתי ישויות. גם סיפור האהבה שהסעיר את שבעת הימים ובו בת ים קטנה אחת, נסיך הולל, מלך השולט על איתני הטבע ומכשפה שמנה אחת, שכל רצונה היה לחזור להיות מה שהיתה פעם, כלומר נערה צעירה, לא הצליח לחולל בנפשו שום ריגוש. המיתרים עליהם ניסתה בתו לפרוט בתוכו, היו רפויים, כהים וחסרי יכולת ליצור צלילים משל עצמם: "זאת אהבה" חזר ואמר, כמו ניסה לפטור את עצמו מלהכנס לתוך הסיפור ולקחת חלק ביצירת המופת הרטובה.
 
"אתה לא מבין כלום" פלטה כלפיו חוקרת הספרות הצעירה, משפט שתמיד יכול היה לחסל אותו. לדקור אותו ולחתוך את גופו לפלחים לוהטים: "תראי" ניסה לפייס אותה, "המפלצת יודעת, מה בת הים הקטנה, אריאל, רוצה. היא גם יודעת, שרק היא עצמה יכולה לתת לה את זה. למפלצת יש רצונות משלה, נכון? משהו מהרצונות האלה, נמצא בגרון של בת הים. זה הקול שלה. אני לא יודע איך זה בים, אולי התושבים בו, מסוגלים להעביר את הקול שלהם מהאחד לשני...".
"המפלצת רוצה שיכאב לאריאל.. ".
"איך גילית את זה?".
"הקול, הוא קול, הוא חלק מאריאל. המפלצת יודעת, שאם היא תקח לה אותו, יכאב לה".
"אז מה את אומרת? אריאל מוכנה שיכאב לה, בשביל שהיא תקבל רגלים ותוכל לאהוב את הנסיך?".
"כן. זה סיפור אהבה. תמיד בסיפורי אהבה יש מישהו שכואב לו ואז גם לזה שאוהב אותו כואב. אהבה בספרים היא תמיד עם כאב... ואז הנסיך ירחם עליה, כי היא לא יכולה לדבר וגם כי כואב לה".
"ואהבה זה תמיד כואב?".
 
"בסיפורים זה ככה. תראה, ליפיפיה הנרדמת כאב, לסינדרלה כאב, שלגיה אפילו מתה מכאב, לפני שהיא חיה שוב. אפילו את יסמין מאלדין, מראים כל הזמן כשכואב לה...". תמיד חשב יותם, שהילדה קצת יותר מדי נכנסת לתוך הסיפורים. הוא ניגש לכיור שבמטבחון ותיבל את הסלט בשמן זית ומיץ לימון ומלח וקצת מחית איטלקית ירוקה: "רגע, דניאלה, מתקשרים אלי". הילדה לא הפסיקה את שטף הדיבור, רק אחרי שהזכירה לו כמה חברתה מבית הילדים בקיבוץ, אורית, בכתה כשההורים שלה נפרדו: "בוכים כשכואב" היא אמרה, "שם היתה אהבה ונגמרה, אז אם בוכים בסוף, אולי גם בוכים בהתחלה שלה".
יותם ניגב את ידיו במגבת לבנה, שהיתה תלויה על מקרר עמוס בפתקאות מגנטיות ובתזכורות שונות. הוא נצר את דבריה האחרונים בליבו, מבטיח לשוב אליהם כשיוכל: "מזמן לא התקשרתם אלי" הוא פלט לתוך הטלפון הנייד שלו, שהוציא מכיסו, "מה קרה?".
"נהרגו שלושה חיילים" אמרה מפיקה בחדר החדשות שבתחנת הרדיו בה עבד, "אחד מהם מב??ית ים, זה ליד אשקלון, אני חושבת.. נכון?".
"נכון" הוא ענה, "אצא לשם כבר. מסרו הודעה למשפחה?".
"אני לא יודעת. צריך לברר. טוב. יש לי עוד טלפונים. ביי". הטריקה לא אחרה לבוא, זו שתמיד משאירה אותו לבד, עם סיכה קטנה, שחודרת בין הזרוע לגוף, עמוק אל תוך הלב, שם היא גדלה והופכת לכאב של ממש: "דניאלי, אני צריך לנסוע. קראו לי לעבודה". עם המשפט הזה, השלימה כבר הילדה מזמן. 'אבא עובד ביום, אבל כשצריך הוא נוסע גם בערב', היא היתה מספרת לחבריה, אם שאלו אותה למה לא הגיע למסיבת חג זו או אחרת, או לאירוע בגן. לעומת זאת, גאה היתה כשהמטפלת הדליקה את הרדיו בבוקר והקריין היה אומר: 'עכשיו נשמע את כתבנו יותם נהיר מהדרום'. "שקט" היתה צועקת, "אבא שלי ברדיו".
 
יותם ניגש לחדר השינה שלו ושל דורית אישתו: "אני צריך לנסוע" אמר לתוך ריבוע אור עמום, בתוכו היתה דורית שקועה בקריאה של טורי חשבונות אין סופיים, מהם הרימה את ראשה לשמע הדברים שאמר "נהרג מישהו מבית ים. אני חושב שאני יודע מי האבא שלו. תשמעי, אל תחכו לי . הסלט מוכן, את רק צריכה לערבב אותו. עירית באימון אז היא לא תבוא וענת בחדר העבודה".
"אני מכירה משם מישהי. איזה אסון. אני כבר לא יכולה עם המלחמה הזאת. מתי תחזור?".
"לא יודע. בטח אצטרך להיות שם גם מחר, בלוויה". השניים התנשקו. יותם החליף את הבגדים שלבש בג'ינס וכותונת בהירה, הוא חבש את כובעו ולקח את מכשיר ההקלטה הגדול. אחר כך נשק לדניאלה, שכבר הפעילה בעצמה את השלט של מקרן הסרטים: "צ'או אבא" אמרה מבלי להסיט מבט מהמסך המרצד.
 
חסרה היתה לו דמות אחת, בבית המשפחה השותקת בקיבוץ ב??ית ים. מזכיר הקיבוץ חילק לכתבים נייר עם קורות חייו של איתן, שנהרג במהלך קרבות בדרום לבנון. הוא סיפר עליו בהרחבה, הזמין את חבריו לעשות זאת, אך מנע את הכניסה לבית ההורים: "הם לא מדברים" קבע, "רק אנחנו. אני והחברים של איתן שלנו".
"יש לו חברה?" השאלה שנזרקה לאוויר הולידה מבוכה, שאחריה הפסיקו ידידיו לספר עליו. רק אחד מהם אמר בקול חלש ועצוב: "תעזבו אותנו עכשיו. מי שאיתו איתו".
 
יותם עזב את הדשא שליד בית הורי ההרוג והלך לאיטו בשביל שהוביל אל אישה אחת, אותה הכיר בביקוריו הקודמים בקיבוץ בית ים. ממיסדיו היתה והוא בטח ביכולתה לתת לו עוד פרט או שניים חשובים נוספים על איתן ההרוג: "אני לא יודעת אם היא היתה חברה שלו" אמרה האישה, "הם לא חיו ביחד, אבל הם בילו הרבה". מתוך ארון בעל דלתות זכוכית, היא שלפה קופסה שהכילה תקליטור: "הוא חיבר כאן את הכל וניגן לבד. הילד היה משוגע לגיטרות. יש לו אוסף שלם בבית. החבר'ה לא סיפרו לך?".
 
הדמות היתה חסרה גם בלוויה. בעת מסע הארון ממועדון הקיבוץ אל בית הקברות, היא היתה באוויר. מישהו שאל: "איפה יעל?" ואף אחד לא ענה. "ניסע בלעדיה" אמר המזכיר, "כבר חצי שעה שמחכים לה. היא היתה יכולה להגיע". יותם פסע אל בית הקברות,  ליד קבוצת חברים של איתן. הם דיברו עליו בשקט, כאילו הוא מקשיב להם והם מספרם דברים שאולי לא היה רוצה לשמוע, כמו איך קפץ ערום לבריכת הקיבוץ, איך הציב דלי של מים על דלת הכניסה לבית הילדים בעוד הם מחכים לשומרת הלילה שתגיע ואיך בישל מרק סבון לכל חברי הקיבוץ. שברי משפטים וקטעי מילים הגיעו אליו, מתוך פיות יבשים וגרונות ניחרים, צמאים לחוש עוד פעם את כף ידו על עורפם, את מיתריו מרטטים ניגון שאין דומה לו, את מילותיו, שהשמיע בלי להתאמץ והן החליקו לתוך אפרכסות האזנים ולתוך הנשמות.
 
שקיעה אדומה האירה את מצבות השיש הלבנות. רוח עברה בין עצי האקליפטוס הגבוהים, שעיטרו את בית הקברות הקטן הצופה אל חוף הים. יותם נותר לבד, אחרי שתמה הלווייה ונדמו דברי ההספד. הוא ישב על ספסל עץ, עיניו בוחנות שוב את הכתבה, אותה עמד להקליט בתחנת הרדיו בה עבד. צמרמורת אחזה בו, כשהרים לפתע את עיניו וראה נערה דקיקה, עומדת נשענת על חומת האבן: "מה אתה כותב?" שאלה בשקט.
יותם הצליח להשתלט על הרעד שאחז בו: "כתבה" הוא אמר, "אני צריך להעביר דיווח על הלוויה, על איתן זכרו לברכה".
"אני יכולה לשמוע?"
"כן" ענה בפשטות. הוא חייג לאולפן ההקלטה וקרא ברצף את המילים שכתב. אחר כך – חיבר כבל זעיר אל שקע יציאת האוזניה במכשיר ההקלטה שלו והשמיע דרכו דברים שנאצרו בו: "זהו" אמר כשסיים, "ככה מקליטים". הוא ארז את המכשירים בתיקו: "את יעל" הוא אמר.
"נכון" ענתה, "ראית תמונות?".
"לא היה קשה לנחש. הבנתי למה לא באת ללוויה. כבר הייתי במאה כאלה. בלי להגזים".הוא הביט לעבר הים והשקיעה וראה את סימני רגליה על החול הרך. פניו התכווצו לרגע: "היה קשה לך ללכת. למה לא ביקשת שיבואו לקחת אותך?".
"איך אתה יודע?" שאלה ברעד.
"העקבות שהשארת, פתוחות לרווחה, כאילו... כאילו את .. "
"נכה" השלימה אותו, "נכה אתה רוצה להגיד".
"כן, יש לך בעיה ברגלים".
יעל התיישבה לידו על הספסל ומתחה את שתי רגליה היחפות: "הוא לימד אותי ללכת" אמרה.
"איתן?"
"כן".
 
יותם פתח את התיק  והפעיל את מכשיר ההקלטה מחדש, מבלי שהנערה תחוש בכך: "אמא הביאה אותי כל יום אל החוף. ילדת ים היא קוראת לי עד היום". יותם לא התערב בדבריה, רק הביט באפרוריות הדומעת והסוערת של שני האגמים הגדולים במרכז הפנים של יעל: "המים הם הבית השני שלי. הייתי קטנה, כשגל אחד חזק, השליך אותי על הסלעים. מאז לא יכלתי ללכת. אבל לא יכלתי לעזוב את הים. כיסא גלגלים קרב אותי עד קצה השביל. ההורים היו לוקחים אותי אל המים. שם הייתי נסיכה. רק בים הצלחתי לנוע כמו שרציתי. אבל הילדים..." דמעות גדולות ירדו דרך שני חריצים מעוגלי שפתיים, "הילדים לעגו לי. הייתי נמלטת מהקבוצה. בורחת להורים. נוסעת עם הכיסא שלי לבד. בחום של הקיץ, בגשם של החורף.  כשכבר יכלתי, התחלתי לנגן. למדתי גיטרה, למדתי פסנתר, למדתי לנשוף בסכסופון. ברחתי אל המוסיקה. הצחוקים של הילדים פחתו ונעלמו בתיכון. אבל הם אף פעם לא היו איתי, עד שאיתן גילה שאני יודעת לנגן. הוא סחב אותי יום אחד לשם, אל החוף. היינו בני שש עשרה. לקח גיטרה ואמר: את תלמדי אותי לנגן, אני אלמד אותך ללכת. לא יכלתי להגיד לו לא. הוא היה היפה של השכבה. כל הבנות רצו אחריו. לפעמים, ראיתי כמה מהן מסתתרות מאחורי הגבעות האלה, שם" היא הצביעה על דיונות נמוכות, ששיחי לענה ורותם מדברי עיטרו אותן: "באנו לכאן כל יום כמעט. הוא למד בקושי. שעות הוא היה יושב איתי ומנגן, עד שנפתח, השתחרר מקפאונו והצליח לכתוב מנגינות משל עצמו. אחר כך היינו שרים. הוא היה זייפן נוראי. לאט לאט הוא הצליח להוציא מהפה שלו שירים מנוגנים היטב. בשנה האחרונה, כשהיה חוזר לחופשות מהצבא, ממש חוטף אותי לכאן.. לשם, ליד העץ ההוא. אתה רואה? והיה מנגן לי דברים שכתב בשעות הפנויות שלו". מתוך תיק צד קטן, היא הוציאה תקליטור, דומה לזה שקיבל יום קודם לכן מידידתו: "הוא הקליט לי את השירים האלה. אני חושבת שאחד מהם השמעת הבוקר בכתבה שלך. נכון?".
"הוא מילא את חלקו בהסכם?".
"כן.. כל כך כן.. כל כך הרבה כן. אחרי כל שיעור, היה מחזיק אותי על רגליו והולך איתי צעד אחרי צעד. בהתחלה הוא קשר את הרגלים שלי לרגלים שלו. אבל לי אין בהן תחושה. היה לי קשה. עד שיום אחד, נשארנו כאן שעות אחרי שהשמש שקעה" היא השתתקה ושיכלה את רגליה מתחתיה. אחר כך התנשמה בכבדות: "הוא הוריד ממני את הבגדים ולקח אותי למים. בעדינות, כמו שלמד לפרוט על הגיטרה, הוא למר לפרוט עלי עד שכל העצבים שלי רעדו וצעקו. הגוף שלי נכנע לאצבעות העדינות שלו. למגע המסעיר שלהן. לתנועות הרכות שהן נסעו על העור שלי. אני נעניתי לו. הייתי שלו והוא היה שלי.  כששמתי שוב את הרגלים על החול, הרגשתי לפתע תחושה ישנה, תחושה של דגדוג. באותו יום התחלתי ללכת. חיכיתי לרגעים האלה, שבהן מיתרי הגיטרה דממו ומיתרי גופי נענו לנגינתו. נולדה בתוכי האהבה מחדש, אחרי שהילדים דיכאו אותה והפכו את נפשי לשונאת. שונאת לבד. כשראיתי אותו מהלך בשבילי הקיבוץ, היתה עוברת בי צמרמורת. לימדה אותי האהבה אליו ללכת. לימדה אותו האהבה אלי, את המנגינה".
 
 
יעל רכנה אל תיקה והוציאה מתוכו ניר לבן, מקופל לריבועים מדוייקים. היא פרשה אותו על רגליה: "אני יכולה רגע את הטלפון שלך?". יותם הושיט לה את המכשיר הקטן. היא פתחה אותו ולאורו קראה: "עדים המים הגדולים האלה ועד החול הבלתי נגמר ועדים השירים ועדות הנגינות ועדים הכוכבים לשבועתנו על אהבתנו, שמים לא יכבו אותה וחול לא יכסה אותה ומילים לא ישברו אותה ומנגינות לא יחריבו אותה והכוכבים יאירו אותה" היא קראה ואמרה: "תראה".
על הנייר שורטטו שתי חתימות ושני שמות נכרכו בשני לבבות מחוברים. מתחת לחתימה, היה ציור מוכר של דמות, אותה ראה יותם בפעם האחרונה ערב קודם לכן, לפני שנפרד מבתו: "אתם נשואים?" הוא שאל.
"כן", ענתה יעל והראתה לו טבעת דקיקה על אצבעה, "אבל אף אחד בקיבוץ לא ידע, רק אנחנו. אפילו ההורים שלנו לא ידעו. זאת אומרת, אנחנו לא נשואים ברבנות ואני לא אישתו החוקית. אנחנו נשואים באהבתנו".
"וטריטון, אל המים, הנהרות והימים, קידש אתכם".
"רק הוא היה יכול. רק הוא יודע מה זאת אהבה שנולדת מהים. רק הוא יודע, שאהבה כואבת בהתחלה" קולה רעד. היא נשענה על יותם, כמו מבקשת קירבה וחיבוק: "הוא אביה של בת הים הקטנה ועבר איתה את כל כאב לידת אהבתה אל נסיך היבשה. עכשיו הוא יודע, שאהבה כואבת בהתחלה וגם בסוף שלה".
חזרה לראש הדף