הקיבוץסיפורי חבריםחלום שהתגשם


חלום שהתגשם

סיפור מהחיים  -  סיפור אמיתי
"חלום שהתגשם"
אסתרק'ה – אסתר נוה (שמיל)

היום זה ב"אופנה" שהרבה מיוצאי אירופה שלאחר המלחמה, שעזבו את מקום הולדתם, חוזרים בעקבות השורשים, לחפש בית, בית ספר ועוד מקומות מרכזיים מחייהם הקודמים. אני נסעתי במטרה מוצהרת לחפש את שארית הפליטה של משפחתי הענפה מאד.
הרבה מאד מהם קבורים בבתי הקברות השונים, ביניהם גם אחי, הגדול ממני בשנה.
בגיל עשר התייתמתי מאבא שמת כתוצאה מעבודות כפיה על ידי הנאצים. אני זוכרת שקברנו אותו בבית קברות שהיה אז גדול ויפה. היום הוא כבר לא כזה. עם סיום המלחמה משפחתנו התפצלה לגמרי, אמא עלתה לארץ עם משפחת אחותה בדרך אסורה, אני עליתי דרך תנועת השומר הצעיר ואחי הצעיר ממני (צביקה – "האיש עם האוטובוס"), עלה דרך תנועת בני עקיבא. הוא לא היה דתי אך זאת היתה אפשרות לעלות. גורל האח הבכור קצת הסתבך, הוא נשאר בגלות ברומניה בחסות הסבים כי הרבה מילדותו העביר אצלם. ברבות הימים גם הם עלו לארץ ואז הוא נשאר שם לבד.
על התקופה ההיא שלו כמעט אינני יודעת כלום. עם השנים גדל הנער והתחתן עם אשה לא יהודיה, הם חיו באושר ונולד להם בן, עדי שמו בישראל.
אמא שלי היתה בקשר מכתבים איתם וגם שלחה להם חבילות רבות. במשך הזמן היא ניסתה ללחוץ עליהם לעלות ארצה אך אשתו התנגדה בעיקרון וכך לאט לאט ניתק הקשר.
בשנות ה-70 אמא ביקרה אצלם. הם אירחו אותה מאד יפה, הצטלמו הרבה בטבע, בפיקניקים שערכו ועם הילד הקטן שהיה אז בן שנה וקצת.
מהתמונות הללו אני ניזונתי ועל בסיס זה של תמונת ילד בן שנה התעצם רצוני לפגוש אותו, כשכיום הוא בן 49. על אחי שמעתי שהוא נפטר אך לא ידעתי פרטים ומאד רציתי לפקוד את קברו. וכאן מתחיל הסיפור כיצד עליתי על המטרה הקדושה הזאת.

 ראשית אני מודה לעמוס אשר הסכים להצטרף אלי למסע הזה, זה עזר לי מאד לביטחון העצמי שלי והוא היה עזר כנגדי בכל הדרך.
וכך הגענו ליום הנסיעה, הגענו לעיר הולדתי בקאו ומיד כשהגענו למלון ביקשתי מהפקידה ספרי טלפון של העיר כדי לחפש האם קיים עדיין שם משפחתי לשעבר (שמיל).
חיפשנו וחיפשנו עמוס ואני ולא מצאנו. הלכנו לבית הקברות, לחפש את המצבה של אבא שלי. שומר בית הקברות הוא גוי אשר מתגורר עם משפחתו בתוך החצר ואני הראיתי לו את התמונה של הקבר של אבא ומצאנו את המצבה יחסית מהר, המצבה די ישנה אבל התמונה שלו שמוצמדת ללוח המצבה לא השתנתה כלל. היום, לאחר 60 שנה שחזרתי לראות את זה, נראה כאילו עכשיו הדבקנו את התמונה, אבא נראה בה גבר יפה וצעיר, רק בן 48 במותו. לאחר הפגישה עם אבא חיפשנו את הקבר של אחי. הגוי יצא מגדרו לעזור לנו, עשבים הקשו עלינו בחיפושים אך המאמצים לא נשאו פרי ולא מצאנו. דבר אחד לא ידעתי, שזה בית קברות יהודי בלבד ויש עוד אחד כללי לכל היתר. שלחו אותנו לעיריה ולא מצאנו, שלחו אותנו למשטרה ולא מצאנו. אמרו לנו לגשת לקומוניטטה, עמותת היהודים, אולי אצלם רשומים כל היהודים. וכך הגיע הערב והשארנו את האפשרות הזאת ליום המחרת.
חזרנו למלון ואז ניגשתי שוב לפקידה וביקשתי, התחננתי, שתעזור לי שוב עם הטלפונים, וכל זה ברומנית הדלה שהיתה לי, של ילדה בת 14, כשעזבתי את העיר הזאת. אבל יחסית הסתדרתי די טוב. ואז הפקידה התקשרה ל-144 שלהם ונמצאו שתי משפחות בכל העיר בשם שמיל. בשמות של הראשונה לא צלצל לי שום דבר מוכר והמשפחה השניה היתה שמיל אדוארד. חשבתי, אולי שמו שידעתי שהוא עדי, דומה לאדוארד. לקחתי את המספר ועליתי לחדר במלון והתחלתי להתקשר, פעם, פעמיים, שלוש ולא היתה תשובה. השעה היתה כבר 10 בלילה ואנחנו עייפים ורצוצים. החלטנו ללכת לישון ולהמשיך למחרת.
לפני כניסתי למיטה היה לי איזה דחף פנימי להתקשר עוד פעם אחת ו א ז   ז ה   ק ר ה.
אני מתקשרת ועונה לי אשה, הייתי בהלם, לא ידעתי איך ממשיכים מכאן. אני שואלת עם מי אני מדברת, היא אומרת לי אני אנג'לה שמיל אשתו של עדי שמיל, מי את ?
אני עונה ברעד אני אחותו של אבא של עדי, צרחות שמעתי מעבר לקו, היו פה קריאות אושר משני עברי הקו, כי אני סוף סוף מצאתי את שאיפת חיי, והוא עד כה היה משוכנע
שאין לו איש בעולם הזה והנה התגלה לו חלק נכבד ממשפחתו, לאחר שסיפרתי לו
על אח נוסף שיש בישראל.
היא, האשה, שואלת: את ברומניה ?
ואני עונה: אני בעיר שלכם (בקאו).
היא: איפה בדיוק את נמצאת ?
אני עונה: במלון מולדובה.
היא: אנחנו גרים רחוב ליד המלון.
       אנחנו באים לראות אתכם.
אני: יקח קצת זמן, אנחנו צריכים להתלבש.
היא: גם אנחנו, כי היינו בדרך למיטה.
אני: איך אני אזהה אתכם ?
היא: הוא בחור גבוה ויפה.
 
עמוס ואני ירדנו ללובי של המלון, הייתי במתח אדיר, עברו דקות ספורות והם הופיעו,
עדי, אשתו ובת.
כיצד אני אתאר את ההתרגשות הגדולה ? הסתכלתי עליהם ובעיקר עליו ולא האמנתי
שזה אמיתי. כמו בסרטים, חיבוקים, נשיקות ובכי מופנם ומאופק.
הגבר הזה לא ידע שיש לו אי שם מישהו, חשב שהוא יחיד בעולם.
מה שהדהים אותי זה שהם שמרו על שם משפחתנו.
הבחור נשוי באושר ויש לו שתי בנות, אחת עיתונאית שמבלה את רוב זמנה בעיר הבירה בוקרשט והשניה זה עתה גמרה את הלימודים בתיכון, מאד התרגשה ובכתה כשהתברר לה פתאם שאביה לא לבד בעולם הזה.
עוד באותו ערב הלכנו אליהם הביתה ושם זרמו סיפורים וכמובן מה שביקשתי לדעת היה כיצד האח שלי מת והסיפור היה עצוב מאד, הוא מת בנסיבות טרגיות, היתה תאונת עבודה במפעל שהוא עבד, וזה קרה לפני עשרים שנה ואני לא ידעתי כלום.
הרבה הם סיפרו על עצמם ואני לא הספקתי לספר עלינו שבארץ כי בעיקר רציתי לשמוע.
עם עמוס הם תיקשרו באנגלית.
קבענו להפגש למחרת לראות את הקבר של אחי. עדי ואשתו עובדים במפעל ענק חדש, הם שניהם מנהלים וקשה להם להעדר מהעבודה והם התחלקו בזמן כדי לארח אותנו למחרת.
בבוקר אישתו באה לקחת אותנו מהמלון, קניתי פרחים והיא לקחה אותנו לבית הקברות
האורטודוקסי, שם קבורים אחי ואישתו, שנפטרה רק השנה.
השיטה שם היא לקבור את כל המשפחה בקבר אחד על ידי הרמת הפלטה העליונה,
אולי בישראל יאמצו את השיטה הזאת מחוסר מקום.
שוב התרגשתי לראות את השם שמיל ליקה כתוב על המצבה וכולי הערכה גדולה על שמירת השם המקורי.
אחרי הביקור המרגש הזה הגיע עדי וביקשתי ממנו שיקח אותנו לבקר במקום שנולדנו בו, כל האחים, ועברנו בו את כל הילדות שלנו בזמן המלחמה.
המקום הוא מחוץ לעיר וגם עדי הספיק לחיות שם כמה שנים בילדותו.
הוא לקח אותנו לכל המחוז הזה והסביר לי כל מה שרואים, ואני חשבתי שאם הוא לא היה לוקח אותנו למקום הזה אני לא הייתי מזהה שום דבר מכל מה שחשבתי שאני זוכרת.
הכל השתנה, אפילו לא סימן קטן כי גם שם יש נהירה מהעיר לפרברים והכל בנוי בוילות וכבישים חדשים, הכל שונה.
הוא הראה לנו את המפעל שבו האח שלי עבר ונהרג. אפילו הנהר ששיחקנו  שלושת האחים לחופיו, כמעט ואין זכר ממנו, הנהר התייבש ובמקום בנו. שוב היתה התרגשות גדולה אך כנראה שהאדם מסוגל לספוג בלי סוף.
הזמן שלנו הסתיים, היינו צריכים להגיע לעיר אחרת, שם סודר לנו מלון ליומיים הבאים.
הם כמובן סידרו לנו אוטו שיקח אותנו, שעה נסיעה, למלון הבא. נפרדנו בהבטחה אחת, שהקשר בינינו יתהדק ולא יאבד יותר לעולם.
הגענו למלון האחר וכמובן שאחרי החוויה המרעישה הזאת כבר לא היתה מוטיבציה להמשך הטיול, אז ארגנו לעצמנו טיולים עצמיים במקום, עברנו עוד חויות שונות ומשונות, משמחות בהחלט. פגשנו עם רומני יפה מאד, מסביר פנים ומוכן לעזור,
וכמובן ראינו דריסת רגל ישראלית בהרבה תחומים במדינה. המדינה היא בתנופת בניה אדירה ורואים שיפוצים בכל מקום.
זמננו תם, חוזרים הביתה עמוסי חוויות, למרות חום של 45 מעלות. הכל התגמד לעומת ההישג הגדול, מציאת האחיין שלי שלא הכרתי ושלא הכיר אותנו.
תם ולא נשלם הסיפור הגדול הזה. החלום הבא הוא כיצד יעלה בידי לארח אותם בארץ שלי.
חזרה לראש הדף